ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא צ״ו

« ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא צ״ה ע״ב ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא צ״ז ע״א »

1 רָבָא סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹנָתָן וּמְתָרֵץ לִקְרָאֵי כְּרַבִּי יוֹנָתָן, דְּתַנְיָא: ״אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם״. מַשְׁמַע דְּאִיתֵיהּ בְּתַרְוַיְיהוּ, וּמַשְׁמַע נָמֵי דְּכִי אִיתֵיהּ בַּחֲדָא וְלֵיתֵיהּ בַּחֲדָא – פָּטוּר.

2 וּכְתִיב: ״בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם״ – מַשְׁמַע דְּלֵיתֵיהּ בְּתַרְוַיְיהוּ, מַשְׁמַע נָמֵי דְּכִי אִיתֵיהּ בַּחֲדָא וְלֵיתֵיהּ בַּחֲדָא – חַיָּיב.

3 לוֹמַר לָךְ: הָיָה עִמּוֹ בִּשְׁעַת שְׁאֵלָה – אֵין צָרִיךְ לִהְיוֹת עִמּוֹ בִּשְׁעַת שְׁבוּרָה וּמֵתָה, הָיָה עִמּוֹ בִּשְׁעַת שְׁבוּרָה וּמֵתָה – צָרִיךְ לִהְיוֹת עִמּוֹ בִּשְׁעַת שְׁאֵלָה.

4 אֵיפוֹךְ אֲנָא! מִסְתַּבְּרָא שְׁאֵלָה עֲדִיפָא, מִשּׁוּם דְּקָא מַיְיתֵי לַהּ לִרְשׁוּתֵיהּ.

5 אַדְּרַבָּה, שְׁבוּרָה וּמֵתָה עֲדִיפָא, שֶׁכֵּן חַיָּיב בָּאוֹנָסִין!

6 אִי לָא שְׁאֵלָה, שְׁבוּרָה וּמֵתָה מַאי עָבֵיד? וְאִי לָאו שְׁבוּרָה וּמֵתָה, שְׁאֵלָה מַאי עָבֵיד? אֲפִילּוּ הָכִי שְׁאֵלָה עֲדִיפָא, שֶׁכֵּן חַיָּיב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ.

7 רַב אָשֵׁי אָמַר, אָמַר קְרָא: ״וְכִי יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ״, וְלֹא רֵעֵהוּ עִמּוֹ – ״שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם״, הָא רֵעֵהוּ עִמּוֹ – פָּטוּר.

8 אִי הָכִי: ״בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ״, וְ״אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ״ לְמָה לִי? אִי לָאו הָנָךְ, הֲוָה אָמֵינָא: הַאי אוֹרְחֵיהּ דִּקְרָא הוּא.

9 בָּעֵי רָמֵי בַּר חָמָא שְׁאָלָהּ לְרִבְעָהּ, מַהוּ? כִּדְשָׁיְילִי אִינָשֵׁי בָּעֵינַן וּלְהָכִי לָא שָׁיְילִי אִינָשֵׁי, אוֹ דִלְמָא טַעְמָא מַאי – מִשּׁוּם הֲנָאָה, וְהַאי נָמֵי הָא אִית לֵיהּ הֲנָאָה.

10 שְׁאָלָהּ לֵירָאוֹת בָּהּ, מַהוּ? מָמוֹנָא בָּעֵינַן וְהָאִיכָּא, אוֹ דִלְמָא מָמוֹנָא דְּאִית לֵיהּ הֲנָאָה מִינֵּיהּ בָּעֵינַן וְלֵיכָּא?

11 שְׁאָלָהּ לַעֲשׂוֹת בָּהּ פָּחוֹת מִפְּרוּטָה, מַהוּ? מָמוֹנָא בָּעֵינַן וְאִיכָּא, אוֹ דִלְמָא כׇּל פָּחוֹת מִפְּרוּטָה – לֹא כְּלוּם הִיא.

12 שָׁאַל שְׁתֵּי פָּרוֹת לַעֲשׂוֹת בָּהֶן פְּרוּטָה, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן: זִיל בָּתַר שׁוֹאֵל וּמַשְׁאִיל, וְאִיכָּא? אוֹ דִּלְמָא: זִיל בָּתַר פָּרוֹת וְכֹל חֲדָא וַחֲדָא לֵיכָּא מָמוֹנָא?

13 שָׁאַל מִשּׁוּתָּפִין וְנִשְׁאַל לוֹ אֶחָד מֵהֶן, מַהוּ? כּוּלּוֹ בְּעָלָיו בָּעֵינַן – וְהָא לֵיכָּא, אוֹ דִלְמָא מֵהָהוּא פַּלְגָא דִּידֵיהּ מִיהָא מִיפְּטַר?

14 שׁוּתָּפִין שֶׁשָּׁאֲלוּ וְנִשְׁאַל לְאֶחָד מֵהֶן, מַהוּ? כּוּלּוֹ שׁוֹאֵל בָּעֵינַן, וְלֵיכָּא? אוֹ דִלְמָא בְּהָהִיא פַּלְגָא דְּשַׁיְילֵיהּ מִיהַת מִיפְּטַר?

15 שָׁאַל מֵהָאִשָּׁה וְנִשְׁאַל בַּעְלָהּ, אִשָּׁה שֶׁשָּׁאֲלָה וְנִשְׁאַל לַבַּעַל, מַהוּ? קִנְיַן פֵּירוֹת כְּקִנְיַן גּוּף דָּמֵי, אוֹ לָא?

16 אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ צֵא וְהִשָּׁאֵל לִי עִם פָּרָתִי, מַהוּ? ״בְּעָלָיו״ מַמָּשׁ בָּעֵינַן וְלֵיכָּא, אוֹ דִלְמָא שְׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ, וְאִיכָּא?

17 אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַוְיָא לְרַב אָשֵׁי: בַּעַל – פְּלוּגְתָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ, שָׁלִיחַ – פְּלוּגְתָּא דְּרַבִּי יוֹנָתָן וְרַבִּי יֹאשִׁיָּה.

18 בַּעַל – פְּלוּגְתָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ. דְּאִיתְּמַר: הַמּוֹכֵר שָׂדֵהוּ לַחֲבֵירוֹ לְפֵירוֹת, רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר: מֵבִיא וְקוֹרֵא, רֵישׁ לָקִישׁ אוֹמֵר: מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא,

19 רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר מֵבִיא וְקוֹרֵא: קִנְיַן פֵּירוֹת כְּקִנְיַן הַגּוּף דָּמֵי. וְרֵישׁ לָקִישׁ אוֹמֵר מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא: קִנְיַן פֵּירוֹת לָאו כְּקִנְיַן הַגּוּף דָּמֵי.

20 שָׁלִיחַ – פְּלוּגְתָּא דְּרַבִּי יוֹנָתָן וְרַבִּי יֹאשִׁיָּה. דְּתַנְיָא: הָאוֹמֵר לְאַפּוֹטְרוֹפּוֹס: כׇּל נְדָרִים שֶׁתְּהֵא אִשְׁתִּי נוֹדֶרֶת מִכָּאן עַד שֶׁאָבֹא מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי – הָפֵר לָהּ, וְהֵפֵיר לָהּ, יָכוֹל יְהוּ מוּפָרִין, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ״, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה. רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: מָצִינוּ בְּכׇל מָקוֹם שֶׁשְּׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ.

21 אֲמַר לֵיהּ רַב עִילִישׁ לְרָבָא: הָאוֹמֵר לְעַבְדּוֹ צֵא וְהִשָּׁאֵל עִם פָּרָתִי, מַהוּ? תִּיבְּעֵי לְמַאן דְּאָמַר שְׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ, תִּיבְּעֵי לְמַאן דְּאָמַר שְׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם אֵינוֹ כְּמוֹתוֹ.

22 תִּיבְּעֵי לְמַאן דְּאָמַר שְׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ, הָנֵי מִילֵּי שָׁלִיחַ – דְּבַר מִצְוָה הוּא. אֲבָל עֶבֶד, דְּלָאו בַּר מִצְוָה – לָא. אוֹ דִלְמָא אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר אֵין שְׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ, הָנֵי מִילֵּי שָׁלִיחַ. אֲבָל עֶבֶד, יַד עֶבֶד כְּיַד רַבּוֹ דָּמְיָא.

23 אֲמַר לֵיהּ: מִסְתַּבְּרָא יַד עֶבֶד כְּיַד רַבּוֹ דָּמְיָא.

24 בָּעֵי רָמֵי בַּר חָמָא: בַּעַל בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ

25 שׁוֹאֵל הָוֵי, אוֹ שׂוֹכֵר הָוֵי?

26 אָמַר רָבָא, לְפוּם חוּרְפָּא שַׁבֶּשְׁתָּא – מָה נַפְשָׁךְ, אִי שׁוֹאֵל הָוֵי – שְׁאָלָהּ בִּבְעָלִים הִיא, אִי שׂוֹכֵר הָוֵי – שְׂכִירוּת בִּבְעָלִים הִיא.

27 אֶלָּא כִּי קָמִיבַּעְיָא לֵיהּ לְרָמִי בַּר חָמָא: דַּאֲגַר מִינַּהּ פָּרָה וַהֲדַר נַסְבַהּ, שׁוֹאֵל הָוֵי אוֹ שׂוֹכֵר הָוֵי?

28 שׁוֹאֵל הָוֵי וְאָתְיָא שְׁאֵלָה בִּבְעָלִים מַפְקְעָא שְׂכִירוּת שֶׁלֹּא בִּבְעָלִים, אוֹ דִלְמָא שׂוֹכֵר הָוֵי וּשְׂכִירוּת כִּדְקָיְימָא קָיְימָא?

29 וּמַאי שְׁנָא: דְּאִי שׁוֹאֵל הָוֵי, דְּאָתֵי שְׁאֵלָה בִּבְעָלִים מַפְקְעָא שְׂכִירוּת שֶׁלֹּא בִּבְעָלִים. אִי שׂוֹכֵר נָמֵי הָוֵי, תֵּיתֵי שְׂכִירוּת בִּבְעָלִים תַּיפֵּוק תַּפְקַע שְׂכִירוּת שֶׁלֹּא בִּבְעָלִים!

30 אֶלָּא כִּי קָא מִיבַּעְיָא לְרָמֵי בַּר חָמָא: כְּגוֹן דַּאֲגַרָא אִיהִי פָּרָה מֵעָלְמָא, וַהֲדַר נַסְבַהּ,

31 וְאַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן, דְּאָמְרִי: שׁוֹאֵל מְשַׁלֵּם לַשּׂוֹכֵר, לָא תִּיבְּעֵי לָךְ – דְּוַדַּאי שְׁאֵילָה בִּבְעָלִים הִיא.

32 כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ, אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר: תַּחְזוֹר פָּרָה לַבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים, מַאי – שׁוֹאֵל הָוֵי, אוֹ שׂוֹכֵר הָוֵי?

33 אָמַר רָבָא: בַּעַל לָא שׁוֹאֵל הָוֵי וְלָא שׂוֹכֵר הָוֵי, אֶלָּא לוֹקֵחַ הָוֵי – מִדְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא. דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ: הָאִשָּׁה שֶׁמָּכְרָה בְּנִכְסֵי מְלוֹג בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ, וָמֵתָה – הַבַּעַל מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת.

34 בָּעֵי רָמֵי בַּר חָמָא: בַּעַל בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ, מִי מָעַל?

35 אָמַר רָבָא: מַאן לִימְעוֹל? לִימְעוֹל בַּעַל, דְּהֶיתֵּרָא נִיחָא לֵיהּ דְּלִיקְנֵי, אִיסּוּרָא לָא נִיחָא לֵיהּ דְּלִיקְנֵי.

36 תִּימְעוֹל אִיהִי, דְּהֶיתֵּרָא נָמֵי לָא נִיחָא לַהּ דְּלִיקְנֵי.

37 נִימְעֲלוּ בֵּית דִּין, כִּי עֲבַדוּ רַבָּנַן תַּקַּנְתָּא וַאֲמַרוּ: בַּעַל לוֹקֵחַ הָוֵי – לְהֶיתֵּרָא, לְאִיסּוּרָא לָא עֲבֻיד רַבָּנַן תַּקַּנְתָּא.

38 אֶלָּא אָמַר רָבָא: בַּעַל מָעַל לִכְשֶׁיּוֹצִיא, מִידֵּי דְּהָוֵה אַמּוֹצִיא מְעוֹת הֶקְדֵּשׁ לְחוּלִּין.

39 אִיבַּעְיָא לְהוּ: כָּחַשׁ בָּשָׂר מֵחֲמַת מְלָאכָה, מַאי?

40 אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מֵרַבָּנַן וְרַב חִלְקִיָּה בְּרֵיהּ דְּרַב אַוְיָא שְׁמֵיהּ: מִכְּלָל דְּכִי מֵתָה מֵחֲמַת מְלָאכָה מְחַיֵּיב? נֵימָא: לָאו לְאוֹקֹמַהּ בְּכִילְּתָא שְׁאֵילְתַהּ!

41 אֶלָּא אָמַר רָבָא: לָא מִיבַּעְיָא כָּחַשׁ בָּשָׂר מֵחֲמַת מְלָאכָה דְּפָטוּר, אֶלָּא אֲפִילּוּ מֵתָה מֵחֲמַת מְלָאכָה נָמֵי פָּטוּר. דַּאֲמַר לֵיהּ: לָאו לְאוֹקֹמַהּ בְּכִילְּתָא שְׁאֵילְתַהּ.

42 הָהוּא גַּבְרָא דִּשְׁאֵיל נַרְגָּא מֵחַבְרֵיהּ, אִיתְּבַר. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַר לֵיהּ: זִיל אַיְיתִי סָהֲדִי דְּלָאו שַׁנֵּית בֵּיהּ, וְאִיפְּטַר.

43 וְאִי לֵיכָּא סָהֲדִי מַאי? תָּא שְׁמַע: דְּהָהוּא גַּבְרָא דִּשְׁאֵיל נַרְגָּא מֵחַבְרֵיהּ וְאִיתְּבַר, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב, אֲמַר לֵיהּ: זִיל שַׁלֵּים לֵיהּ נַרְגָּא מְעַלְּיָא.

44 אֲמַרוּ לֵיהּ רַב כָּהֲנָא וְרַב אַסִּי לְרַב:

פירוש ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא צ״ו

1 רבא סבר לה סבור כשיטת ר' יונתן ומתרץ לקראי ומיישב את הכתובים כשיטת ר' יונתן, דתניא שכן שנינו בברייתא: ממה שנאמר "אם בעליו עמו לא ישלם" שמות כב, יד. משמע מצד אחד דאיתיה בתרוייהו שישנו בשניהם, בשעת שאילה ובשעת שכירה, ומשמע נמי גם כן דכי איתיה בחדא וליתיה בחדא שאם ישנו באחת ואיננו באחת פטור.

2 וכתיב ונאמר "בעליו אין עמו שלם ישלם" שם יג — משמע דליתיה בתרוייהו שאיננו בשניהם, ומשמע נמי גם כן דכי איתיה בחדא וליתיה בחדא שאם ישנו באחת ואיננו באחת — חייב, ויש כאן איפוא סתירה.

3 אלא בא הכתוב לומר לך: אם היה עמו בשעת שאלה — אין צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה, היה עמו בשעת שבורה ומתה — אין די בזה אלא צריך להיות עמו בשעת שאלה.

4 ומקשים: איפוך אנא אהפוך אני ואתרץ את הסתירה שבמקראות להיפך: שאם היה בשעת שבירה — נפטר, ולא בשעת שאילה! ומתרצים: מסתברא מסתבר לומר כי שאלה עדיפא — שבה דווקא צריכים להיות הבעלים, משום דקא מייתי לה לרשותיה שהרי מביא אותה לרשותו של השואל מאותה שעה.

5 ודוחים: אדרבה להיפך, שבורה ומתה עדיפא עדיף אז, שכן חייב באונסין!

6 ומשיבים: אינו כן, שכן אי אם לא שאלה — שבורה ומתה מאי עביד מה עושה?, ודוחים: זו אינה ראיה, שהרי ואי לאו ואם לא היתה שבורה ומתה, בשאלה מאי עביד מה עשה שהרי אז אין כל בעיה. ודוחים: אפילו הכי כך שאלה עדיפא עדיפה ומדוע — שכן חייב באותה שעה במזונותיה.

7 רב אשי סבור שאפשר ללמוד מלשון הכתוב, שכן אמר קרא הכתוב: "וכי ישאל איש מעם רעהו" שם יג, ומשמע שלא היה רעהו עמו — אז שלם ישלם, הא הרי אם היה רעהו עמו — פטור.

8 ושואלים: אי הכי אם כך שמדיוק הלשון אנו למדים, מה שנאמר במפורש "בעליו אין עמו" שם, ו"אם בעליו עמו" שם יד למה לי? שהרי הכל נלמד מפסוק ראשון! ומסבירים: אי לאו הנך הוה אמינא אם לא אלה הייתי אומר: האי אורחיה דקרא זה דרכו של הכתוב הוא לומר "מעם רעהו" ולא הייתי לומד מכאן הלכה, ולכן היה צריך להדגיש במפורש, ללמדנו שיש בכך כוונה.

9 א בעי שאל רמי בר חמא בדיני שאילה: שאלה את הבהמה לרבעה, כדי לרבוע אותה, שעושה בה איסור חמור מן התורה, מהו הדין? האם שאלה צריך להיות כדשיילי אינשי בעינן ולהכי כמו ששואלים כרגיל בני אדם, ולצורך זה לא שיילי אינשי שואלים אנשים, או דלמא טעמא מאי שמא הטעם מה הוא שהשואל חייב — משום שיש לו הנאה מן הבהמה, והאי נמי, הא אית ליה וזה גם כן, הרי יש לו הנאה.

10 ושאלה דומה: שאלה ליראות בה, ששאל בהמה מחבירו לא לעבודה או לשימוש, אלא שייראה על ידי כך עשיר יותר, מהו הדין? האם התחייבות ממונא בעינן והאיכא לממון צריכים אנו, ויש כאן, או דלמא ממונא דאית ליה שמא ממון שיש לו הנאה ממשית מיניה בעינן וליכא ממנו צריכים אנו, ואין כאן?

11 ועוד: שאלה לעשות בה מלאכה פחות משווה פרוטה, מהו הדין? האם ממונא בעינן ואיכא ממון, משהו שווה כסף, צריכים אנו, ויש כאן, שהרי המלאכה שעשתה שווה משהו, או דלמא שמא כל פחות משווה פרוטה — לא כלום הוא.

12 וכן: אם שאל שתי פרות יחד לעשות בהן דבר השווה פרוטה, מהו הדין? מי אמרינן האם אומרים אנו: זיל בתר לך אחר שואל ומשאיל, ואיכא ויש כאן דין ממון, שהרי קיבל השואל מן המשאיל הנאה של שווה פרוטה, או דלמא שמא: זיל בתר לך אחר הפרות וכל חדא וחדא ליכא ממונא ובכל אחת ואחת מהן אין כאן צד של ממון? שפחות מפרוטה אינו נחשב ממון!

13 ויש לשאול עוד: שאל משני שותפים יחד ונשאל לו לעבודה רק אחד מהן מהו הדין? האם כולו "בעליו" בעינן צריכים אנו — והא ליכא והרי אין כאן, שהרי בעליו שנים הם, או דלמא שמא מההוא פלגא דידיה מיהא מיפטר מאותה מחצית שלו, של אותו שותף, על כל פנים נפטר השואל?

14 ועוד שאלה: שותפים ששאלו חפץ מאחר ונשאל בעל החפץ לאחד מהן, מהו הדין? האם כולו שואל בעינן, וליכא צריכים אנו, ואין כאן, או דלמא בההיא פלגא דשיילי מיהת מיפטר שמא באותה מחצית ששאלו על כל פנים הוא נפטר?

15 וכן: שאל מהאשה דבר מה ונשאל בעלה של האשה לעשות לו מלאכה, או אשה ששאלה חפץ ונשאל בעליו לבעל, מהו הדין? ובשתי שאלות אלה, הבעיה המרכזית היא האם קנין פירות כקנין הבעל בנכסי מלוג של האשה כקנין גוף דמי הוא נחשב, או לא?

16 אמר ליה לו רבינא לרב אשי עוד שאלה מעין אלו: האומר לשלוחו צא והשאל לי עבורי לשואל עם פרתי, מהו הדין? האם "בעליו" ממש בעינא צריכים אנו כדי לפטור את השואל, וליכא ואין כאן, או דלמא שמא אף לענין זה שלוחו של אדם כמותו, ואיכא ויש כאן איפוא "בעליו"?

17 אמר ליה לו רב אחא בריה בנו של רב אויא לרב אשי: בעיה זו בענין בעל קשורה בפלוגתא מחלוקת של ר' יוחנן וריש לקיש בענין אחר, והשאלה בענין שליח – פלוגתא מחלוקת של ר' יונתן ור' יאשיה.

18 ומסבירים: בעל, פלוגתא מחלוקת של ר' יוחנן וריש לקיש; דאיתמר שנאמר שנחלקו בבעיה זו: המוכר שדהו לחבירו ולא מכר את גוף השדה אלא לפירות שיהנה הקונה מפירות השדה, ר' יוחנן אומר: הקונה, בעל הפירות, מביא ביכורים וקורא עליהם את מקרא בכורים הכתוב בתורה דברים כו, ה–י, כיון שבפועל הוא שלו, וריש לקיש אומר: מביא אמנם ביכורים ואולם אינו קורא עליהם מקרא ביכורים,

19 שהרי גוף השדה אינו שלו. ומסבירים: ר' יוחנן אומר: מביא וקורא, כי לדעתו קנין פירות שיש לו כל ההנאה — כקנין הגוף דמי הוא נחשב. וריש לקיש אומר: מביא ואינו קורא, כי קנין פירות לאו לא כקנין הגוף דמי הוא נחשב.

20 בענין שליח פלוגתא מחלוקת היא של ר' יונתן ור' יאשיה: דתניא שכן שנינו בברייתא: האומר לאפוטרופוס הממונה על ביתו: כל נדרים שתהא אשתי נודרת מכאן מעכשיו ועד שאבא ממקום פלוני — הפר לה, שמניתיך שליח להפיר נדרים כמוני, והפיר לה האפוטרופוס, יכול יהו הנדרים מופרים על ידי כך — תלמוד לומר, שכתוב בהדגשה: "אישה יקימנו ואישה יפרנו" במדבר ל, יד, כלומר, בעלה ולא אחר, אלו דברי ר' יאשיה. ר' יונתן אומר: מצינו בכל מקום ששלוחו של אדם כמותו. ואף לענין הפרת נדרים. זו היא הבעיה אם שליחו כמותו לכל ענין.

21 ושאלה נוספת בבעיות אלה: אמר ליה לו רב עיליש לרבא: האומר לעבדו צא והשאל עם פרתי, מהו הדין? ושאלה זו מורכבת יותר, תיבעי למאן דאמר תשאל בעיה זו לשיטת מי שאומר שלוחו של אדם כמותו לגמרי, תיבעי למאן דאמר תישאל לשיטת מי שאומר שלוחו של אדם אינו כמותו. כיצד?

22 תיבעי למאן דאמר תישאל לשיטת מי שאומר שלוחו של אדם כמותו, שאפשר לומר: הני מילי דברים אלה אמורים בשליח שהוא כמותו משום דבר שבן מצוה הוא, שהוא מחוייב במצוות כמותו. אבל עבד דלאו בר שלא בן מצוה הוא, שאינו מחוייב במצוות כמוהו — לא, אינו נעשה כמותו לגמרי לענין זה. או דלמא שמא אפילו למאן דאמר לדעת מי שאומר אין שלוחו של אדם כמותו, הני מילי דברים אלה אמורים בשליח שהוא אדם זר, אבל עבד הוא יותר משליח, כי יד עבד כיד רבו דמיא היא נחשבת?

23 אמר ליה לו: מסתברא מסתבר לומר כי יד עבד כיד רבו דמיא נחשבת.

24 ב ועוד בעי שאל רמי בר חמא בדיני שאילה: בעל בנכסי אשתו שקיבל אותם כנכסי מלוג עם הנישואין

25 שואל הוי הוא נחשב עליהם, או שוכר הוי הוא נחשב?

26 אמר רבא: לפום חורפא לפי החריפות שבשתא השיבוש, הטעות, שמפורסם היה רמי בר חמא בחריפותו, אבל חריפות זו גרמה לו להשתבש כאן, ומדוע — מה נפשך רצונך, כלומר, בכל צד שתרצה אין אפשרות לומר זאת, שכן אי אם שואל הוי הוא — הלא שאלה בבעלים היא, שהרי אשתו נמצאת עמו, אי אם שוכר הוי הוא — שכירות בבעלים היא.

27 אלא אין מקום לשאלה בנוסח זה, ויש לתקנה ולומר כי קמיבעיא ליה כאשר נשאלה לו השאלה לרמי בר חמא היתה זו במקרה מיוחד: דאגר מינה ששכר ממנה קודם פרה והדר נסבה ואחר כך נשא אותה לאשה, האם שואל הוי הוא, או שוכר הוי הוא?

28 וצדדי השאלה: שואל הוי הוא הבעל, ואתיא ובאה שאלה בבעלים מפקעא ומפקיעה אותה שכירות ראשונה שהיתה שלא בבעלים, ואין לו אחריות ־אונסים על הפרה, או דלמא שמא שוכר הוי הוא גם כעת ושכירות כדקיימא קיימא כפי שעמדה עמדה ולא נעשה שינוי בה?

29 ומקשים: ומאי שנא ומה שונה, דאי שאם שואל הוי הוא דאתי שבאה שאלה בבעלים מפקעא מפקעת שכירות שלא בבעלים, אם כן אי אם שוכר נמי הוי גם כן הוא תיתי תבוא שכירות בבעלים תיפוק ותוציא שכירות שלא בבעלים!

30 אלא יש לדחות נוסח זה ולומר: כי קא מיבעיא כאשר נסתפקה לרמי בר חמא היה במקרה כגון זה: דאגרא איהי ששכרה היא פרה מעלמא מהעולם, מאדם אחר, והדר נסבה ואחר כך נשא אותה בעלה לאשה,

31 ואליבא דרבנן דאמרי ולפי דעת חכמים האומרים שאם שכר אדם דבר, והשאילו לאחר, ואבד מן העולם — שואל משלם לשוכר, אם כן לא תיבעי תישאל, תסתפק לך שאלה זו, שודאי אין לבעל אחריות כלפי אשתו, שדבר זה דינו כשאילה בבעלים היא.

32 כי תיבעי כאשר תישאל לך השאלה, הרי זו אליבא על פי שיטתו של ר' יוסי, שאמר: תחזיר פרה לבעלים הראשונים ואין מביאים בחשבון את השוכר, שהיה כעין מתווך כאן, ולכן יש מקום לשאול: מאי מה הדין, האם שואל הוי הוא, או שוכר הוי הוא?

33 אמר רבא: לאמיתו של דבר בעל לא שואל הוי הוא ולא שוכר הוי הוא, אלא לוקח קונה הוא, שדינו כאילו קנה מאשתו את רכושה, כפי שאפשר להסיק מדברי ר' יוסי בר' חנינא. שאמר ר' יוסי בר' חנינא, באושא התקינו תקנה זו: האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה, שהם נכסים שהיא מביאה לבעלה מבית אביה, ונכסים אלה נשארים קניינה של האשה, אבל הבעל אוכל "מולג" את הפירות שהם מביאים. וכיון שגוף הנכסים שייכים לאשה יכולה היא למכרם לאחרים, שאם ימות בעלה יעברו הנכסים לרשות הקונה. ואם מתה היא, כיון שבעלה יורש אותה מדין תורה הבעל מוציא מיד הלקוחות ומחזיר להם את הכסף ששילמו, שאנו רואים אותו כאילו הוא היה הקונה הראשון. ואם כן דינו בנכסי אשתו כקונה "לוקח" ולא כשומר.

34 א בענין קרוב לנושא שדנו בו בעי שאל רמי בר חמא: בעל בנכסי אשתו שהביאה לו נכסי מלוג ובין הנכסים הללו היו מעורבים חפצים או כספים של הקדש, וכיון שלא היו ידועים השתמשו בהם לצורכי חולין. והשאלה היא מי מעל? מי נחשב כמוציא את הנכסים הללו לעצמו?

35 אמר רבא: מאן לימעול מי ימעל כאן? אם תאמר לימעול שימעול שייחשב הבעל כמועל, אולם הוא נכסים דהיתרא ניחא ליה דליקני של היתר, נוח, רצוי, לו לקנות שהוא מרוצה בקנייתם על ידי הנישואין, אבל נכסים שיש בשימושם משום איסורא לא ניחא ליה דליקני איסור אינו נוח לו לקנות ולא רצה בקנין זה, ולא נקנו לו כספי ההקדש.

36 ואם תאמר כי תימעול איהי היא, האשה שכיון שנישאה העביר את הנכסים לרשות בעלה, הרי היא דהיתרא נמי של היתר גם כן לא ניחא נוח לה דליקני שיקנה הבעל, שהרי הקניית נכסים אלה לבעל תקנת חכמים היא ולא נעשתה מרצונה שלה.

37 ואם תאמר כי נימעלו שימעלו בית דין, שהם שתיקנו תקנה זו והם כמקנים לבעל את הנכסים, ואולם כי עבדו רבנן תקנתא כאשר עשו חכמים תקנה ואמרו: בעל לוקח הוי הוא הרי תיקנו זאת להיתרא להיתר, לאיסורא לאיסור לא עביד רבנן תקנתא עשו חכמים תקנה להקנות לו דבר אסור. ואם כן, בעצם העברת הנכסים לרשות הבעל אין איש שימעל.

38 אלא אמר רבא: הבעל הוא שמעל לכשיוציא בפועל את הכסף וישתמש בו לחולין, מידי דהוה כשם שהוא במוציא מעות הקדש לחולין בשגגה לצרכו, שכאשר מוציא — מעל.

39 ב ועוד בדיני שאילה בכללם, איבעיא להו נשאלה להם ללומדים שאלה זו: כחש בשר של בהמה ששאל מחמת מלאכה שעשה בה, מאי מה הדין, האם צריך השואל לפצות את בעל הבהמה?

40 אמר ליה ההוא מרבנן לו אחד מהחכמים ורב חלקיה בריה בנו של רב אויא שמיה שמו: האם מכלל זה תלמד דכי שכאשר מתה הבהמה מחמת מלאכה מחייב הריהו חייב לשלם עבורה? נימא שיאמר השואל: לאו לאוקמא בכילתא שאילתה לא כדי להעמידה בכילה, שתנוח בה, שאלתי אותה, ואם אירע בה דבר מחמת המלאכה — הלא לצורך זה נלקחה!

41 אלא אמר רבא: לא מיבעיא נצרכה לומר שאם כחש בשר מחמת מלאכה שהוא פטור, אלא אפילו מתה מחמת מלאכה נמי גם כן פטור. דאמר ליה שאומר לו השואל: לאו לאוקמא בכילתא שאילתה לא כדי להעמידה בכילה שאלתיה אלא כדי להשתמש בה.

42 מסופר: ההוא גברא דשאיל נרגא מחבריה, איתבר אדם אחד שאל גרזן מחברו ונשבר אתא לקמיה בא לפני רבא לדין, אמר ליה לו רבא: זיל אייתי סהדי דלאו שנית ביה, ואיפטר לך הבא עדים שלא שינית בו, בשמושו מן הרגיל, והפטר מלשלם. שהרי כאמור אם מחמת מלאכה נפגם ונשבר — פטור.

43 ושואלים: ואי ליכא סהדי מאי ואם אין עדים מה הדין? ומשיבים: תא שמע בוא ושמע פתרון לשאלה זו ממה שאירע במעשה כזה, ההוא גברא דשאיל נרגא מחבריה ואיתבר אדם אחד שאל גרזן מחברו ונשבר, אתא לקמיה בא לפני רב לדין, אמר ליה לו רב: זיל שלים ליה נרגא מעליא לך שלם לו גרזן מעולה שלם ויפה.

44 אמרו ליה לו רב כהנא ורב אסי לרב:

« ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא צ״ה ע״ב ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא צ״ז ע״א »